כמו שבטלוויזיה, בעיתונים, ברשתות החברתיות ובקולנוע אנחנו נחשפים לתכנים סאטירים, כך גם בעולם התיאטרון.
ראשית נגדיר: מהו תיאטרון? על פי ויקיפדיה, תיאטרון הוא ענף של אמנויות הבמה, שעניינו הצגת סיפורים (נרטיב) בפני קהל, בעזרת שילוב אמצעי תקשורת, כדיבור, תנועה, שפת גוף, מוזיקה, קול, תאורה, או מיצג חזותי. הסגנון המוכר של תיאטרון הוא הצגת עלילה (מחזה) באמצעות דו-שיח על הבמה, מלבד השחקנים, בהפקה לוקחים חלק גם במאי תיאטרון (אשר אמון על הניהול האמנותי של כלל ההפקה), המפיק (אשר מנהל את הפן הטכני של ההפקה), מעצבי התפאורה, התלבושות והתאורה, ולעיתים אף דרמטורג, וכן המחזאי.
בעקבות כניסת העידן הדיגיטלי לחיינו, ניתן לראות את דעיכתו של התיאטרון והפיכתו לפחות פופולארי. הרבה פחות אנשים פוקדים את התיאטראות בארץ מאשר מה שהיו פעם, לפני כניסת הטכנולוגיה לחיים. אך בעקבות העובדה שאני עובדת בתיאטרון הלאומי הבימה, אני נחשפת בצורה יום יומית לעולם הזה, והתוודתי לגלות שהתיאטרון מושך אליו לא מעט בני נוער, אך אכן בעיקר אוכלוסיה מבוגרת.
בתיאטראות הרפרטוארים השונים בארץ (כגון בית ליסין, הבימה, הקאמרי, גשר) עולים כל מיני סוגים של הצגות ומחזות, לעיתים מחזות זמר, קלאסיקות וטרגדיות, אך גם קיים חלק לא קטן של הצגות שכוללות בתוכן תכנים של סאטירה פוליטית. גם בימים אלו, למרות דעיכת התיאטרון, עולות סאטירות פוליטיות ואכן יוצרות באז תקשורתי סביבן, ההצגה המוכרת מבינהן היא ההצגה "במנהרה" שעולה בתיאטרון גשר ממש בימים אלו ובה אעסוק בפרק זה. אך בעבר, הסאטירות היו אפילו יותר פופולאריות בעולם התיאטרון ובעלות חשיפה גבוהה יותר, בעיקר בזכות המחזאי המפורסם חנוך לוין, שידוע בכתיבת סאטירות נוקבות. בפרק זה אעסוק ביצירה שלו "מלכת האמבטיה".
ההצגה "במנהרה" – תיאטרון גשר
"בחיים לימדו אותנו להאמין שיש אור בקצה המנהרה. אבל במנהרה הזאת, אם יש אור בקצה – דרוך ת'נשק".
ההצגה "במנהרה" של תיאטרון גשר שנכתבה על ידי רועי חן נוגעת בנושא רגיש ביותר על סדר היום הלאומי והאישי – הסכסוך הישראלי פלסטיני. מקום ההתרחשות – מנהרת טרור בגבול עזה-ישראל. מהצד הישראלי נכנסים צליל ויפתח ומהצד העזתי – הישאם ומנסור. עכשיו הם שם יחד, נתקעים במנהרה תוך כדי הלחימה אחד בשני. הלחימה מתנהלת בתוך מנהרה תת קרקעית על גבול עזה. בתוך כל זאת אחד מחיילי צה"ל נפצע ומאבד הכרה, ואיש החמאס מניח מוקש מתחת לגופו – מאותו רגע הוא, פשוטו כמשמעו, יושב על פצצה מתקתקת. גם חברו שנמצא לצדו לא יכול להזיזו ממקומו שכן אם כך – המקום כולו יתפוצץ. לאותה זירה נקלע גם אחד מאנשי חמאס.
הבמה חצויה לשניים – ובעוד שמתחת לפני השטח מתקיימת הלחימה, החלק העליון מסמן את מה שמתרחש באותו זמן בגובה פני האדמה. תוכניות בוקר מצולמות בו השכם וערב, מיצי פירות נשתים בו בשידור חי, ונשימות נלקחות בו כאילו החיים הם סדנת יוגה. בין שני החלקים מפריד פס עבה, שמדווח מבזקי חדשות ללא הרף – זאת כדי ללמד שכל מידע שיעבור בין העולם התחתון לעליון – יתווך על ידי התקשורת, ויעבור במסננת.
בהצגה, מגישת תוכנית הבוקר קלת הדעת יכולה להפוך למגישת חדשות, להוריד את האוזנייה ולהתעלם ממה שאומרים לה באוזן, ולשאול את השאלות הכי לא תקינות פוליטית והכי נכונות, מנהיגים יכולים לזרוק אחד על השני מטוסים מנייר ודפים מקומטים ולקבל עונש כמו ילדים.בהצגה, מה בסך הכל רוצים יהודים וערבים? לעשן יחד ג'וינטים ולצחוק.
בהצגה זו יש גימיק חדיש שלפיו קלפי מוצב בכניסה לאולם בתחילת ההצגה, ומבקש מהקהל להחליט מה יהיה סופה – "אין אור בקצה המנהרה", או "יש אור בקצה המנהרה" – אתם בוחרים. כשאני הלכתי לראות את ההצגה בחרתי בסוף הרע, בעיקר בגלל שאני מאמינה שהצגות כאלו צריכות לייצג את המציאות, שלצערנו, אינה חיובית. אך הקהל האופטימי שהיה איתי באולם בחר לבחור בסוף הטוב, שנגמר בכך שכולם נשארים בחיים.
הקשר לדילמה
בהצגה זו, מועברת ביקורת גם על הסכסוך הישראלי פליסטיני, על הסטאיראוטיפים שיש לכל אחד מהצדדים אחד על השני וגם על תרבות התקשורת והתנהלות הפוליטיקאים במצבי מלחמה.
אני אעסוק רק בהיבט של הביקורת על הפוליטיקאים שמועברת בהצגה. במחזה ניתן לראות הרבה קטעים שבהם הפוליטיקאים מנסים לחשוב מה להגיב בתקשורת לגבי המצב בשטחים – ששני חיילים ישראלים נקלעו במנהרה ויש חשש לחייהם. בהצגה אפשר לראות כיצד הם לוקחים את המצב בקלות דעת וחושבים רק על איך הם יצטיירו טוב בעיני הציבור ופחות על טובת החיילים. בנוסף, ישנו קטע בהצגה שמראה את המשא ומתן שהתקיים בין הארגון הפלסטינאי לבין הממשלה הישראלית והיה ניתן לראות בו איך שני המנהיגים חושבים רק על איך לגרום לסכסוך לבעור יותר ולא מתקדמים לעבר הפתרון.
מלכת האבטיה – תיאטרון הקאמרי
“עד אותו היום אף אחד לא העז לומר דברים בצורה גלויה כל כך", אמר הבמאי עודד קוטלר על ההצגה מלכת האמבטיה שנכתבה על ידי חנוך לוין.
לפני שאתייחס למחזה, אדבר על חנוך לוין בתור אישיות.
חנוך לוין היה מחזאי, במאי תיאטרון, משורר, פזמונאי, סופר, סאטיריקן ותסריטאי ישראלי. לוין כתב מעל ל-60 מחזות, מערכונים ומאמרי סקירה. כתיבתו של לוין עוסקת במגוון רחב של נושאים. יש הטוענים כי נושאיו חוזרים זה על זה שוב ושוב, אך לאלו השיב לוין כי לא ניתן לבצע הכללה לדמויותיו. במקום זאת, הוא הציע להתייחס אליהן כסיטואציות, תמונות, בהן מופיעים אנשים שונים.
הוא החל את דרכו כסטיריקן ונושא הסאטירה הופיע באופן עקבי בכתביו. במאמר היחיד שפרסם לוין הוא טען שהסאטירה אינה כלי תקף כדי לעשות שינוי. הוא אומר שהיא תמיד מציגה את המציאות בצורה צרה מדי ושהיא אפקטיבית רק ככלי ספרותי.
"מלכת אמבטיה" היא הצגה סאטירית מאת לוין שהוצגה לראשונה בתיאטרון הקאמרי ב-18 באפריל 1970, בעיצומה של מלחמת ההתשה, כשלוש שנים לאחר מלחמת ששת הימים. ההצגה עוררה סערת רוחות ציבורית וירדה אחרי פחות מחודש וחצי.
היא נכתבה כתגובת נגד למה שלוין ראה כזחיחות דעת שאפיינה את הימים שלאחר הניצחון במלחמת ששת הימים. יצירה זו בנויה מעשרים ואחד קטעים, חלקם שירים וחלקם רבי-שיח, אשר מציגים את המצב הפוליטי והמדיניות של אותם ימים שלאחר המלחמה כחסרי כיוון ואת הגאווה הישראלית כנפיחוּת. כל אלה מוצגים בחריפוֹת האופייניות ללוין. לוין חזה במחזה זה את הבעיות המדיניות העלולות להיגרם עקב תוצאות המלחמה.
המחזה נתקל בתגובה ציבורית שלילית; אנשי ציבור והקהל הרחב סירבו לקבל את הביקורת כפי שבאה לידי ביטוי במחזה. ההצגה עוררה סערת רוחות ציבורית חסרת תקדים: צופים הפגינו והתפרעו במהלך ההופעות ופעמיים אף האולם פונה לאחר התרעה טלפונית על הטמנת פצצה באולם. נשלחו מכתבי איום ועלתה דרישה מצד חיים בסוק, סגן ראש עיריית תל אביב מטעם המפד"ל להפסיק את התמיכה בתיאטרון.
קטעים חשובים מההצגה שמתקשרים לדילמה:
- הספרייה הלאומית – תמונה סאטירית על תייר שעורך סיור באוטובוס תיירים בישראל. המורה והנהג משכנעים אותו שהספרייה הלאומית של ישראל היא בעצם קופסת גפרורים וכשאינו מבין מלגלגים על טיפשותו ומכנים אותו בשמות גנאי. הקטע הוא בעצם דימוי שנועד להעביר ביקורת על נסיונותיה של ישראל לשטות בשאר העולם ולהוכיח בפניו בתחבולות את צדקתה – המורה והנהג המייצגים את ישראל, מנסים להוכיח לתייר, אשר מייצג את שאר העולם, כי דבר אשר ברור לעיני כל (שקופסת גפרורים היא קופסת גפרורים) אינו כלל כפי שנדמה לו (אלא בעצם הספרייה הלאומית). כאן מסתתרת סימבוליות נוספת: הגפרור מייצג את האש, יצר המלחמה, בעוד הספרייה מייצגת תרבות ומורשת לאומית – ולפיכך, מה שישראל מציגה כ"מורשת לאומית", לפי לוין, אינה אלא יצר מלחמה משולהב.
- ישיבת הממשלה + הבטחה – סאטירה הבאה למתוח ביקורת על האופי הנפוח של ראש הממשלה, גולדה מאיר, על האופי החלש והנגרר של שר החוץ, על חולשת וטיפשות שאר השרים ועל האופי הרצחני של שר הביטחון. בסיום הקטע שר הביטחון שר את השיר "הבטחה", בו מבטיח לעמו שיהיה רע ומר ושימשיכו לחיות ללא תקווה.
- מלכת אמבטיה – קטע סאטירי נוקב. סיפור המלחמה ותוצאותיה מוצגים בדימוי של סיפור משפחתי, והערכים הפטריוטיים הישראליים מוצגים בתור צואה ושתן. ההכרזה על כיבוש ירושלים הופכת במערכון זה ל"בית השימוש בידינו" (על משקל "הר הבית בידינו").
הקשר לדילמה
המחזה " מלכת האמבטיה" ויצירותיו הנוספות של חנוך לוין קשורות לדילמה אותה אני חוקרת בכך שאפשר ללמוד על השפעת התיאטרון וההצגות על הדרך שבה הציבור ראה פוליטיקאים והמחזה שלו מלכת האמבטיה עורר סערה בשנות השבעים ונתן פרספקטיבה שונה על מלחמת ההתשה.
בנוסף בדילמה אני חוקרת על יצוג הפוליטיקאים בתוך יצירות סאטיריות ובהצגה הזו לוין מציג אותם בדרך משפילה ומלגלגת כפי שהיה ניתן לראות בקטעים החשובים מההצגה שכתבתי עליהם.
REUT'S BLOG 